על המחזוריות הדמית ומשמעויותיה בחיי אישה

כתבה: דר' דבורה לדרמן-דניאלי

האישה הינה ישות בוראת. חיים נוצרים בה, גדלים בה, מוזנים בה, מטופחים בה, ומשוחררים לעולם, להתגשם בדרכם.

כיוצרת חיים, קיומה הגופני של האישה נוגע במסתורין החיים, ובשאלת הבחירה בחיים. הרחם איננה רק כלי קיבול לעובר מתהווה, אלא היא מרכז חיי נשמתה של האישה, והיא מחברת אותה אל מקורותיה הנשיים-רוחניים. דמה של הרחם הינו דם חיים המכיל בתוכו ידע וקדושה אין-סופיים. כדי לשמור על חיותו המלאה וחיוניותו של מעיין דמי נובע זה, מתקיימים ברחם מחזורי זרימה ונביעה תת-קרקעיים. תנועת הנביעה והזרימה נעה במחזורי גאות, שפל, התמלאות והתרוקנות. מחזוריות זו מערבת בתוכה תהליכים של קליטת חומרים חיצוניים, (החודרים ונספגים באישה כזרעים בתוך אדמה רוויה), הפרייתם ועיבודם לכדי יצירות הוות, ושחרור הלא מפרה, הלא פורה, והלא מזין, אשר מתנגד או מחבל בצמיחה ובגדילה.

מחזוריות חייה ונושמת זו מאפשרת תהליכי התחדשות מתמידים. התחושות הרחמיות השונות הן למעשה לשון השפה הרחמית, המסמנת את הצורך בהתרחשותם של תהליכים, המובילים את האישה לעבר ביטוי שלם יותר של עצמה.

לקראת שלב הביוץ האישה עשויה להיקרא להיפתח אל דרך של אמון בחיים, בחסד שבהם, ובאפשרויות שהם טומנים בתוכם. ההיענות הפנימית יוצרת תנועה לקראת הפריה - לקראת הגשמת רעיון שניטע בה, ילד או יצירה אחרת, מימוש רובד מתחדש בנשמתה, פיתוח מחשבה או ידיעה מסוימת, היענות לכמיהת מעמקים או יצירת חזון.

האישה סופגת את החומרים להם היא זקוקה לשם גידולם וטיפוחם של החיים החדשים המתהווים בתוכה, ואת החומרים שאינם תומכים בצמיחתה היא נתבעת לשחרר, ולנקות מתוכה. בין חומרים אלו עשויים להיכלל תוצרי התרחשויות כימיות ופיזיולוגיות שנוצרו על ידי קולות חיצוניים מערערים, התייחסויות מחלישות, פחדים מרעילים וזיכרונות מאיימים שחדרו פנימה ונאגרו ברקמות הדמיות....

כשהאישה נאמנה לתהליך, נעה על פי מחזוריה הטבעיים, קשובה וסובלנית למקצבי גופה, ולתנודות האנרגטיות בתוכה, היא מבטאת בכך בחירה בשלמות חייה בתוך גופה. כשאישה משתקת בתוכה את קולות הרחם, מנסה שלא לחוש את הדם המבעבע (הטמפון השומר הכול פנימה...), או אף מבטלת את מחזוריות הגוף הטבעית, ויוצרת במקומה מחזוריות מלאכותית (דרך השימוש בגלולות והורמונים שונים), היא מבטאת בכך דחייה של אפשרויות החיים הגלומות בגופניותה הנקבית ובנפשה הנשית. תנועתו היצירתית של מעיין דמה הרחמי, ברבדי העומק של נשמתה, נפגעת, ורחמה איננה מתנקה ומשתחררת כראוי מרעלנים שונים. במקום הצלילות הנדרשת בתוככיה העדינים ביותר של הישות הנשית, נוצרת עכירות, ויכולתו של הגוף להשמיע את קריאותיו ודיבורו הולכת ופוחתת, כשערפל תחושתי וניכור מחוויית הגוף הולכים ופושטים באופן התקיימותה של האישה. בתהליך מנוון זה היא חייה יותר ויותר כהוויה חצויה, מנותקת מממשות גופה.

לא ניתן לבחור בחיים באופן מלא, מבלי לבחור בחיים מלאים בגוף. אנו מתקיימות כאן, על האדמה הזו, כישויות בשר ודם -- אנו נושמות דרך הגוף, מוזנות ומזינות דרך זרימת דמינו בגופנו. כל עוד אנו בורחות מדיבורו של הגוף, ומאימרותיה הדמיות של הרחם, אנו בוחרות לצמצם יותר ויותר את חוויית הגוף החי, שהוא אנו. בצורה זו, אנו הולכות ומצמצמות את עצמנו, מאבדות את ייחודיותינו הנקבית ואת עוצמתנו, וחיות כצל של מה שהיינו עשויות להיות.

ונכון, לא חינכו אותנו לכבד את תהליכי גופנו האינטימיים ביותר, או להאמין בעוצמתה ובתבונתה של הרחם. את רובה של דרך החינוך הזו אנו נדרשות לעשות בעצמנו, לעצמנו -- להקשיב לתחושות, לכאבים, לרגשות, להתנגדויות ולקולות פנימיים, הכמעט לא נשמעים, הבוקעים מתוך רקמותינו..., לבחור בחירות אחראיות ואמיצות מתוך קשב חי זה, ולפתח דרך חיים מחויבת לאותנטיות גופניותנו, ולשלמות הווייתנו הנשית..

dvoradl@gmail.com