"והאישה פתחה את השפתיים ונשמה, ובה בעת פתחה את הנרתיק ודיממה. מפיה זרם האור להקיף את העולם, ומהפות זרם החושך לחבור לאור כיום וכלילה סביב האדמה. האור נצמד בפתילים אל השמש. החושך רקד עם הירח – עטף וחשף. הם הסתחררו זה עם זה, כמו שהאישה והאדמה חבקו זו את זו. כך היה בראשית הדברים".
לרקוד את האדום, מאת ג'יין מרדית, "קווי גוף – קובץ נשים".
מתוך הספר: "איך הפכה האישה לגבר" – טובי בראונינג

פרק 7

חופשייה להיות מה

 
עם המצאת הטמפונים קיבלה התנועה לשחרור האישה  תנופה נוספת – סוף-סוף דבר אינו עומד בדרכנו, אף לא הקללה הנשית; אפשר פשוט לתחוב פקק שם למטה ולשכוח ממנה. אולם בלב החגיגות שהביא עמו נס הפאלוס – הטמפון - לעשורים האחרונים, יש לשאול: "שחרור או אחיזת עיניים?" אמנם היה זה קל לשכוח את הווסת, אבל בשנים האחרונות התחלנו לקבל איתותי אזהרה, שבחרנו להתעלם מהם. ההשלכות מרחיקות לכת מעבר לבריאות הגופנית; אף-על-פי-כן הבה נתחיל בתחנה זו. בעוד הטמפונים שחררו לכאורה דור חדש של נשים, אנו עדים להתגברות עצומה של תסמונת המתח הקדם-וסתי, שיבושי מחזור, קנדידה, עקרות, בלות מוקדמת, סרטן צוואר הרחם וכריתות חלקי רחם בשפע. סרטן צוואר הרחם היה עד לא מכבר נדיר בנשים מתחת לגיל 40, אולם בשנים האחרונות פשה כמגפה בנשים צעירות בעולם המודרני. ידידה שהוכשרה כאחות סיפרה לי שבסמינריון בשנות ה70- המוקדמות הזהיר את האחיות המתלמדות רופא אורח, שאמר בפשטות: "אני יודע שלא אהיה פופולרי עם דעות כאלה, ובכל זאת אומר שדם הווסת נועד לזרום החוצה, לא להיות מוחזק בתוך הגוף. אני חושש שב20- השנים הבאות נראה בעיות חדשות בנשים צעירות יותר ויותר". הוא טעה. זה קרה מהר יותר.
 
ידידתי סיפרה כיצד היא וחברותיה ללימודים צחקו על חשבונו והמשיכו בלי לשעות לדבריו. היא נזכרה בכול רק כאשר החליטה להצטרף אליי במסע לפדיית הזרימה הנשית, וכך גילתה גילויים מרעישים. נגיע לגילויים אלה בהמשך. בינתיים הבה נבדוק את העובדות. לבד מטמפונים, בשנים האחרונות קושרו מוצרים "נשיים" אחרים מעשה-ידי-אדם, כמו הגלולה וטיפול הורמונלי לנשים בגיל המעבר, לעלייה בשיעור סרטן בנשים, בפרט, אם כי לא רק, סרטן השד, אשר לפני "עידן הגלולה" היה בעיקר נחלתן של נשים קשישות. כמו כן גילו מחקרים בארצות הברית, שטיפול הורמונלי לנשים בגיל המעבר העלה את הסיכון לשבץ מוחי ב41%-, ואת הסיכון להתקף לב ב29%-. מחקר שבוצע באוניברסיטת הרווארד בבוסטון הופסק לאחר גילוי הממצאים הקשים, ולאחר עלייה דרמתית של שבץ מוחי וסרטן השד בקרב הנחקרות!
 
מיותר לומר שתעשיית התרופות מכחישה ממצאים אלה בלהט, אולם כפי שציין כירורג בכיר בתחום סרטן השד, העובדה שגוף אמריקני מפסיק מחקר לפני סיומו, אומרת דרשני. מכל מקום, ההיגיון הבריא של הגוף יודע, כי שטיפה יומית של תאיו בהורמונים זרים אינה יכולה שלא להשפיע על רבדיו העמוקים ביותר. הגוף אינו יכול שלא לפַצות על כך בדרכים שונות. למשל, סוגים מסוימים של הגלולה למניעת היריון הובילו לערעור מערכתי מדאיג בנשים. הפרעת המחזור ההורמונלי הטבעי של הגוף גורמת להשפעת גבריזציה, שבנשים מסוימות התבטאה בהתקפי זעם או אלימות בלתי אופייניים. התקפים אלה פסקו מיד עם הפסקת נטילת הגלולה, אולם לעתים רק לאחר שנגרם נזק בלתי הפיך בבית, במשפחה או בעבודה.
 
באשר לסרטן, אין ספק שגורמיו מורכבים וכוללים, בין השאר, עלייה בזיהומים סביבתיים ובזיהומים פנימיים, כמו חיסוני ילדות ומבוגרים. חיסונים אלה מערערים את המערכת החיסונית - כפי שהראו מחקרים -  עם החומרים המשמרים והמסרטנים שהם מכילים, "קוקטיל" הווירוסים הלא-מזוהים בחיסונים המופקים מאיברי חיות, וחיסונים "מתוחכמים" המיוצרים בהנדסה גנטית, ושהשפעתם על שרשרת הדנ"א שלנו עדיין אינה ידועה. כל אלה "מסייעים" לגוף לפתח תגובות אלרגיות ואוטואימוניות, כלומר לעבוד נגד עצמו, כפי שהוא עושה במקרה של סרטן. מכל מקום, בנושא סרטן צוואר הרחם לא ניתן להתעלם מגורם הטמפונים וכן מהעובדה, שבמשך שנים השתמשו בכלור להלבנת הטמפונים כדי שיירָאו צחורים ולבנים ככל האפשר במקום הנסתר ביותר. תוצר לוואי אחד של תהליך ההלבנה הוא הכימיקל הרעיל – דיוקסין, הידוע זה מכבר כחומר מסרטן.
 
קשה לספוג את העובדה הבאה, אולם צווארי הרחם שלנו נאלצו לספוג זאת כבר מזמן: דיוקסין, החומר שהותר לבוא במגע קבוע עם אחת הרקמות העדינות והרגישות ביותר בגוף, הוא קטלני פי  70 אלף יותר מארסן, ולבד מפלוטוניום הוא החומר הרעיל ביותר הידוע לאדם (אכן, לפני שאנו בוטחים בתמימות בסמכויות ומתעלמים מאינטרסים כלכליים, כדאי לבדוק בעצמנו כל גורם הנכנס לגופנו ולגוף ילדינו). למרות זאת הזכירי את הטמפונים כתורם אפשרי למגפת סרטן צוואר הרחם בקרב נשים צעירות, ורוב הסמכויות הרפואיות ילגלגו על כך, אף שגורם סרטני מוכר הוא "גירוי רקמה חוזר או טראומתי".
 
חשוב לציין שגם בהיעדר דיוקסין, לא ניתן למנוע את הגירוי החוזר הנגרם על-ידי החיכוך המייבש של הטמפון כנגד הרקמה (חיכוך דומה מתרחש על-ידי התקן תוך-רחמי). כשחוויתי  על בשרי את החוויה הטראומתטית של שינויים סרטניים  (dyskaryosis) , שהפכו עד מהרה לגידול סרטני בצוואר הרחם, נדהמתי לגלות עד כמה נהייתה המחלה נפוצה. התברר ששני שלישים מחברותיי סבלו מהנגע במידה זו או אחרת. שינויים סרטניים שאינם מזוהים בזמן ומטופלים, לרוב הורגים. באוסטרליה התגלו 1,000 מקרים בממוצע של סרטן צוואר הרחם בשנה בעשור האחרון – עידן הזהב של הטמפונים. זהו שיעור גבוה ביותר בהתחשב במספר הנפשות באוכלוסייה, שמתוכה מתות 350 נשים בשנה מנגע זה.
 
הטמפונים נמכרים כפתרון למגבלות הנשים וכאמצעי לחופש. בפרסומת אחת פוצחת הזמרת בשיר נלהב: "אני עושה מה ש'ני רוצה לעשות/כי אני חופשייה להיות מה ש'ני רוצה להיות!" בכל פעם ששמעתי המנון חירות זה, לאחר שעברתי את מסכת העינויים הפרטית שלי, לא יכולתי שלא להגיב בפזמון צורב משלי: "כן! אני חופשייה להיות חולת סרטן/אם זה מה ש'ני רוצה להיות!" הפרסומת מסכמת: "אין הגנה בטוחה יותר!" הגנה? מאיזו סכנה בדיוק?
 

העולם הפנימי של הטמפונים

כתב העת "מניעה" (Prevention) מזהיר: "טמפונים גורמים חיכוך וגירוי של קירות הנרתיק ומפריעים לזרימת הריריוּת הטבעית". לאלה המשתמשות בטמפונים ממליץ כתב העת להחליפם תדירות במשך היום כדי לנסות להימנע מהצטברות של חיידקים מזיקים, וכן להתנזר משימוש בטמפונים לקראת סוף המחזור כשהזרם חלש, ובעיקר מטמפונים בעלי ספיגה גבוהה, שכן הם שורטים את דפנות הנרתיק. טמפונים מורכבים מתערובת של כותנה, ריון דביקי (ויסקוזה) או ריון מלא, המופק בעיקר מעץ. פיליפ טיירנו, פרופסור למיקרוביולוגיה ולפתולוגיה במרכז הרפואי של אוניברסיטת ניו-יורק, מצהיר: "סיבי הטמפונים אינם טהורים כפי שנדמה. הסיבים מלאים בכימיקלים אורגניים ובלתי-אורגניים. כמה מחומרי הצבע בטמפונים ידועים כמסרטנים עוד משנות ה50- המוקדמות…"
 
בגידול הכותנה משתמשים בחומרי הדברה רעילים. כמו כן כימיקלים, כגון: בורית, סודיום-סלפייט וסודיום-היידרוקסייד משתתפים בתהליך ייצור הריון הדביקי. נוסף על תוצרי הדלק (פטרוליום) משתמשים לעתים קרובות גם בדאודורנטים, ויותר מפעם התגלו טמפונים המכילים אסבסט, מסרטֵן נוסף. כימיקלים אלה אינם משפיעים רק על האישה המשתמשת בטמפונים. הכימיקלים נשטפים במי הביוב, מזהמים אדמה, נהרות וימים והורגים חיים באוקיינוסים.
 
השימוש בטמפונים משנה באופן ניכר את מצב הפלורה בנרתיק, ובכך גורם לאישה להיות פגיעה יותר לזיהומים, לכיבים ולדלקת בנרתיק, שלא לדבר על הרגישות המינית המופחתת שגורם חפץ זר בנרתיק. פרופסור טיירנו מציין שכל מוצר שמושם בנרתיק יוריד את רף החסינות לזיהומים. הנרתיק מטבעו הוא אי-אווירני (anaerobic) – סביבה ללא חמצן. למרות דחיסותם טמפונים עדיין מכילים אוויר בין סיביהם, וכאשר אוויר זה נכנס לנרתיק, הוא מעלה את הסבירות לייצור רעלים. "ספר הבריאות הנשית של בוסטון" ממליץ על ניסוי פשוט כדי לראות את ההשפעה המיידית של הטמפון על גופה של אישה: לטבול טמפון בכוס שקופה עם מים ולהבחין בסיבים הנותרים בכוס כאשר הטמפון מוצא ממנה. השפעה דומה מתרחשת בנרתיק, אלא שהסיבים הנותרים בו מקובעים למקומם על-ידי הטמפון הבא המוחדר, וכן הלאה..
 
"אוסטרליין-וולביינג" (Australian Wellbeing) מבהיר, כי בניגוד למה שחושבות נשים רבות, תסמונת השוק הרעיל (Toxic Shock Syndrome) לא עברה מן העולם. מקרי מוות עדיין מתרחשים. השיפור בסטטיסטיקה הוא תוצאה של מודעות גבוהה יותר לסימני האזהרה: חום, בחילה, הקאה, שלשול, סחרחורת ופריחה. אסתר רום, מחברת הספר "גופנו, עצמנו", מזהירה: "בתוך שעות את יכולה להיות חולה על סף מוות". לפי ד"ר לינט דמבל, חוקרת באוניברסיטת מלבורן, חוסר מידע מספיק מהווה בעיה עיקרית. היא אומרת: "בכל פעם שאישה משתמשת בטמפון היא מסכנת את עצמה… אנחנו צריכים אזהרות יעילות יותר, כמו אלה על חפיסות סיגריות. תעשיית הטמפונים היא תעשיית מיליוני-דולרים, והיא חייבת לנשים!"
 

בפנים או בחוץ

בלב הסערה, המדווחת על תסמונת השוק הרעיל בשנות ה80- המוקדמות, הפכו ספוגי ים פופולריים לזמן-מה. כמוצר טבעי, הם הוכחו כבלתי מזיקים אקולוגית ואף זולים יחסית, אולם המִנהל האמריקני למזון ולתרופות (FDA) הפסיק את מכירותיהם עקב דוח מאוניברסיטת אַיוָּוה. הדוח פירט סיכונים אפשריים, כגון: משקעי חול, זיהומים ימיים, חיידקים ופטריות. אבל מחקרים נוספים לא נערכו. נשים בשירות הבריאות מחו נגד פד"א על הסטנדרט הכפול בנוגע למוצרים תוך-גופיים - מחד גיסא איסור הספוגים, ומאידך גיסא חוסר פיקוח על החומרים המשמשים לייצור טמפונים. יש נשים שעדיין משתמשות בספוגי ים בזמן המחזור. הן שוטפות היטב את הספוגים טרם השימוש בהם כדי לרוקנם מחול, ואז מרתיחות אותם כחמש דקות ומשרות אותם בחומץ לבן בין מחזור למחזור. למרות זאת קשה למנוע זיהום כימי בספוגים, שלא לדבר על זיהום רדיואקטיבי אפשרי מהשלכת פסולת רדיואקטיבית לים.
 
מכל מקום, גם עם ספוגים נבלם זרם הווסת בתוך הגוף, והמחזור הנשי על כל הקשריו הנפשיים והרוחניים, שנחקור מיד, נמנע מהאישה. בינתיים חוקר "אוסטרליין וולביינג" מוצרים תוך-גופיים נוספים למען נשים החוששות ממוצרים חיצוניים. "קיפר" הוא מעין גביע גומי, היושב בנרתיק התחתון והיכול להכיל כ30- מ"ל של דם, ויש לרוקנו ולשוטפו כמה פעמים ביום. נשים השתמשו בו במשך שנים. פרופסור טיירנו ממליץ עליו, משום שלא כטמפונים המחדירים אוויר לנרתיק, הגביע ננעל במצב אי-אווירי ומשמר את הפלורה של הנרתיק. אף-על-פי-כן נשים רבות מוצאות אותו מגושם ולא נוח לשימוש. כתב העת מזהיר לא לבלבל את ה"קיפר" עם דיאפרגמה, המסוכנת לשימוש בעת המחזור ועשויה לגרום זיהום רחמי, כשהדם הלכוד נותר במגע עם צוואר הרחם ויכול לזרום חזרה לרחם.
 
מוצרים חיצוניים לשימוש בעת המחזור כוללים שלל "פדים", צמר גפן ומפיות מגבת. מפיות אלה נשטפות וממוחזרות. האינדיאניות הקנדיות, נשות שבט "קרי", מפצירות בנשים להימנע משימוש במוצרי עץ. מפיות המגבת, הן מסבירות, הן המוצר הטוב ביותר לשימוש, שכן הן ספיגות ביותר וחוסכות לנשים ממון רב.
 

אומנות הבחירה

חופש הבחירה יקר-ערך הוא, ובמקרה זה החופש של כל אישה לבחור מה מתאים לה. אך בחירת אמת אינה אפשרית ללא מודעוּת. כדי לבחור, על הנשים להיות מודעות לא רק להשלכות הרפואיות של המוצרים השונים, אלא גם בין מה למה בדיוק הן בוחרות. לפני שאנו מאמצים את הטמפונים כמתת האל המשלחת אותנו לחופשי, עלינו להבין ממה בדיוק אנו משוחררות. כשנבין שלא מדובר בבחירה גרידא בין מוצרים חיצוניים למוצרים תוך-גופיים משיקולי נוחיות, אלא בבחירה המשפיעה על הרבדים העמוקים ביותר של הווייתנו, נהיה מוכנות לבחירה. כשנבין שגם אם נוח לנו יותר בעת הווסת כאשר איננו מודעות בכל רגע לקיומה, אולם בכך אנו מנציחות את האי-נוחות הבסיסית שלנו כלפי מהותנו הנשית, נהיה מוכנות לבחירה. כשנכיר בכך שהבחירה שלנו היא בין פדיית הזרימה לא רק של הווסת, אלא של חיינו בתחומים השונים, ובין עמידה על המקום – כדין הדַם – נתקרב לבחירה ערה. כשאנו מבינים שהבחירה איננה פשוט בין מוצרים חיצוניים לפנימיים, אלא בין חיתוך חלקים של עצמנו, תרתי משמע, לפדיית עצמנו חזרה,  נהיה מוכנות לבחור.
 
תהא הבחירה אשר תהא – עם מודעות מלאה היא באה ממקום של עוצמה. בין שהבחירה היא לפדות ובין שלעקור, להכיל או לנתק, לזרום או לקפוא, לחיות או למות – היא זכותה של כל בוחרת, ואין ביכולתו של איש לשלול זכות זו ממנה. אבל נשים רבות מדי מתות – מילולית או מטפורית - למהות הנשית שבתוכן כקורבנות ללא בחירה. זהו ללא ספק ההפסד הגדול ביותר. לחיות כבוחר, למות כבוחר, משנים את איכות החוויה מן הקצה אל הקצה עבור הבוחר וכל הסובבים אותו.
 
תמרה סלייטון, מנהלת הקרן לבריאות הווסת בסנטה רוזה, קליפורניה, קוראת לנשים לבחון את המניעים שלהן ל"חופש" מהווסת, שהמוצרים התוך-גופיים אמורים להעניק. היא מציינת כי נשים יכולות להיתרם רבות על-ידי פדיית חוכמת המחזור.
 
לבד מהשפעותיהם הגופניות, הטמפונים הם סמל ל"פקק" הנפשי שלנו, החוסם אותנו מהישות הנשית. למרות זאת יהיה זה פשטני להניח, כי כל אישה המשתמשת במוצרים חיצוניים עשתה שלום עם הישות הנשית. לשם שלום נחוצה פדייה מודעת של המחזור ושל כלל  יחסינו עם הנשי. רק הזמנה מודעת לישות הנשית להיכנס חזרה אל חיינו יכולה לשחרר את שכבות החוויה העשירה, את תהליך החיבור מחדש אליה שישנה את חיינו.
 

קללה או ברכה

הווסת - ואף דיון פתוח בה - נשאה עמה טאבו חזק במשך דורות. קוד השתיקה הזה בזמנן של אמותינו ושל סבותינו גרם לא פעם לחוויה טראומתית, כשהנערה הייתה משוכנעת בתחילת הווסת שהיא מדממת למוות. הקשר נגד הווסת התפתח בתחילת הציוויליזציה המודרנית. יראת הקודש העתיקה למחזור הנשי, שרווחה בשבטים של תרבות האלָה, אבדה לנו עם התגברות הלחישה שהועברה מדור לדור על "הקללה הנשית". בריאיון עם נערות היום הן אומרות, כי היו שמחות להיפטר מהווסת: "זה סתם כאב ראש!"; "אין לי כוח לשטויות האלה"; "לבנים יש מזל!"  גישה זו מסגירה דורות ארוכים של דחיית הנשי ושל אובדן חוכמתו הייחודית.
 
בחברות רבות נתפשה הווסת כעוצמה מאיימת, שיש לשלוט בה. בפרס הולקו נשים בידי גברים, אם הווסת שלהן ארכה יותר מארבעת הימים המוקצבים. האינדיאניות של אילינוי נענשו במוות, אם לא הזהירו אחרים בכך שהן מדממות. היום יש דתות, שבהן האישה נחשבת בלתי-טהורה בעת הווסת, ובשל כך היא מורחקת מהחיים השוטפים. קרוב לוודאי שאי-טהרה זו היא סילוף של הנוהג העתיק, שלפיו נהגו נשים לקחת לעצמן מרחב בעת הווסת ולהתרחק מהמטלות היומיות כדי להקדיש את עצמן לזמן רב-עוצמה זה, לחוות את הזרימה, לנוח, להיטען מחדש עם נשות השבט האחרות, ובעיקר לקיים מגע רוחני עם עצמן ועם רוח הטבע. בכמה שבטים אינדיאניים נאסר על אישה מדממת להצטרף לטקסים עם הגברים, מאחר שהגברים הכירו בכוחותיה המועצמים בזמן זה ופחדו שמא תגזול מהמרפאים את עוצמתם. בתום תקופת הווסת הייתה נציגת הנשים נכנסת לאוהלו של "איש הרפואה" כדי למסור לגברים המצפים בחרדה את החלומות והחזיונות שנגלו לנשים המדממות על עתיד השבט כולו. חזיונות אלה היו חשובים בעיקר בעת בצורת או מחלה.
 
נשות שבט דיממו יחד באותה העת (כפי שקורה גם היום בקרב נשים המתגוררות יחדיו), ובכך העצימו אף יותר את הכוחות המתאפשרים בזמן זה. בכל חודש עזבו הנשים המדממות את המטלות היומיות לילדות ולנשים הקשישות, ונסוגו ל"אכסניית הירח" (moonlodge) שבנו בחיק הטבע. שם במשך ארבעה ימים הן שרו שירי אדמה, עיסו וטענו מחדש זו את זו וחזו חזיונות יחדיו. דיווחים על "אכסניות ירח" מצויים בכתבי עת עתיקים. באירופה הושרש מנהג נשים זה בתקופת ציד המכשפות. אבל ברוב חלקי העולם הילידות עדיין זוכרות את ימי אכסניית הירח, טרם נעלמה לה מסורת זו באחרונה.
 
במשך מאות שנים נערכו טקסים, שבהם הוחזר דמם של הנשים – החומר שנועד להזין חיים – לאדמה כדי להזינה ולהטעינה מחדש. בטיבט, באזורים מסוימים בהודו ואף חוקרים מערביים מכירים בתכונות הדישון של ההרכב הייחודי של דם הווסת. בעבר השתמשו בדם לדישון יבול בהצלחה רבה, וזאת לעומת הדשן המודרני של דם ועצמות של חיות מתות ושלל כימיקלים רעילים. נשים המדשנות צמחים וגינות בהוספת דם הווסת המזין למי ההשקיה, מפיקות את הצמחייה העשירה ביותר, וללא כל ריח, חשוב לציין. האינדיאניות משבט קרי אומרות שאמא אדמה גוועת היום, משום שבנותיה שכחו את עוצמתן ואת יכולתן לרפא, להזין ולחדש אותה. הן אף מסבירות, שעל-ידי שטיפת מוצרי ההיגיינה בבתי השימוש ברחבי העולם, תורמות הנשים לזיהום האדמה ולמותה. הן מציינות כי אם רק מחצית מהאוכלוסייה הייתה חדלה להשתמש במוצרי נייר, היו ניצולים וניזונים אינספור עצים, דגים, ימים, יצורים, צמחייה ואדמה.
 
בעידן העתיק, טרם הפכה הווסת לטומאה, לטרחה או לקללה, היא נחשבה קדושה (וקדושה היא המשמעות המילולית של המילה הפולינזית "טאבו"). באותם ימים היו הנשים אחראיות לחקלאות, שכן הקצב של מחזור הווסת הדהד את המחזור הטבעי של האדמה ועונותיה, והנשים השתמשו בחוכמת המחזור, שאבדה לנו היום, לניהול המחזוריות האדמתית. חוכמה מהותית זו סייעה להן בקבלת ההחלטות הנכונות לא רק בתחום החקלאות, אלא גם ביצירת החוקים בתחומים האחרים של חיי הקהילה, לטובת הכול.
 
הנשים לא נחשבו טמאות בשעת הווסת, אלא זכו להערצה ולהוקרה והוכרו כבעלות יכולות לחנוך תלמידים זכרים ללימודי הקודש, שכן בעתות אלה היו קרובות מתמיד ל"רוח הגדולה". תארו לכם את הערך העצמי הבריא, את חוש האחריות הקבוצתית ואת הכבוד מהקהילה כולה, שאיתם גדלו הנערות בחברה שכזו. בספרה "אשת השאקטי"  מבקשת ויקי נובל מהנשים לדמיין איזה עולם היה יכול להיות  עולמנו, אילו היו מחוברות כך לגופן; אם בכל פעם שהחלו לדמם, היו מרגישות שהן משתתפות במסתורין הקוסמי, ואם כל גבר שנקרה בדרכן היה חש כבוד והכרת תודה על הטרנספורמציה הרוחנית הזמינה לו בנוכחותן בזמן שכזה.
 
בימים הרחוקים ההם - ובכמה שבטים אפריקניים עד היום – כשנערה קיבלה את הווסת הראשונה, הייתה הקהילה כולה חוגגת את חניכתה. במשך ימים היו מתרוצצים וטורחים סביבה, מכירים תודה על כי היא מגלמת את המסתורין האלוהי וחוגגים את כוחות הריפוי החדשים שלה, הזמינים עתה לטובת הקהילה. כשצעירות בנות ימינו מדברות על המחזור כפי שהן עושות, זו הוכחה לכך שאבדו לנו הידע העתיק והגאווה בחיבורנו כנשים למקור המעניק חיים – לעצמי היצירתי שלנו. ויקי נובל שואלת, כיצד נשים הגדלות בחברה, המטפחת עוינות ופחד כלפי התפקוד הביולוגי המרכזי שלהן, יכולות שלא לחוש מכוערות עמוק בפנים, או שלא לחיות בתחושה שהן מסתירות פגם בתוכן? בחלקו זה יכול להסביר את מאמציהן העיקשים של הנשים לתקן ולייפות את עצמן. הסופרת מקשרת את הניכור של הנשים מהעצמי הביולוגי שלהן עם הדיכאון, הכעס, הבלבול, הריק וההרס העצמי החוגגים באישה המודרנית.
 
הימים שבהם חשו הנשים גאווה שאיננה מותנית בהישגים, אלא פשוט מעצם מהותן, רחוקים כחלום ערפילי. העידן שבו הכירה הקהילה האנושית בכך שאמא אדמה ביטאה את מחזוריותה דרך המחזוריות של בנותיה, הוא זיכרון עמום בלבד. אבדו הזמנים שבהם דיממו הנשים יחד בחיק הטבע, ביער או לצד נהר זורם, כשהן נחות, שרות, חולמות יחדיו, חולקות תובנות, מטפלות זו בזו ונטענות בכוחות מחודשים. בקצב הרצחני של ימינו אין לנו זמן לשטויות כאלה..
 
אכסניית הירח הפנימית
איננו חייבות לחזור לאחור ולשכפל את העבר כדי לשחרר את עצמנו. עם אכסניית ירח או בלעדיה, אישה יכולה לחגוג את הזמן הזה של החודש, שבו מתאפשר לה חיבור עמוק לעצמה ולתנודות הטבע סביבה. מריאן ואן-אייק מקיין, מחברת הספר "טרנספורמציה  דרך הבלות!", כותבת מאמר בעלון "האדם השלם" תחת הכותרת: "החוכמה שבדם". היא מסבירה: "אולי איננו צריכות לבנות אוהלי וסת כפי שעשו הילידות של קוסטה ריקה, אך עלינו לקחת זמן ומרחב להגוּת פנימית, לעבד את חלומותינו ולכתוב ביומנינו. לא לכל אישה מתאים לקחת חלק בהחייאת טקסי העבר, אך גם בדרכנו המודרנית אנו עדיין יכולות לחיות ברוחן של אחיותינו העתיקות, בדרכים קטנות, כמו לקחת זמן לכבד ולחלוק חלום חשוב. האתגר שלנו הוא לגלות מחדש את החוכמה העתיקה ולאמץ אותה אל לבנו פנימה כמטפורה – למצוא דרך להוביל את עצמנו ואת העולם כולו הלאה לאיזון חדש, אולי בראשונה אי-פעם".
 
מילת המפתח הנקבית "פְּנים", מקבלת משמעות עוצמתית בזמן הווסת; זמן המביא עמו הזדמנות לרכוב על הגלים העמוקים במסע אל העולם הפנימי העשיר שלנו, שאת מפות הדרך שלו איבדנו. נאמר כי חלומות וחזיונות בזמן זה הם בהירים במיוחד. פסיכולוגים יונגיאנים ערכו מחקרים על חלומות בעת הווסת. מוטיב חוזר היה דמות של מאהב או בעל שביקר את החולמת, ובכך סימל את החיבור בין הפן הזכרי לנקבי.
 
על העולם הפנימי והחוכמה הנשית כותבת מריאן ואן-אייק מקיין: "הנשים החכמות בינינו ובתוכנו יודעות שזמן הדימום הוא זמן מיוחד. זהו זמן של חלומות מיוחדים, של עבודה פנימית, של מסעות לעמקים וחזרה. זהו חומר הלמידה וההתפתחות של חוכמה רוחנית. באור זה ניתן להבין את תסמונת המתח הקדם-וסתי כגעגועים וכתגובה על אובדן. כשאנו מדממות, אנחנו פתוחות, פגיעות, רגישות, כאילו לא רק רחמנו פתוח, אלא גם לבנו. בזמן זה בכל חודש חיי הלא-מודע הפנימיים שלנו קרובים יותר, נגישים יותר, וחלומותינו חושפניים יותר. הם חושפים לא רק את התהליך הלא-מודע שלנו, אלא גם את התהליכים העמוקים של הישות הנשית – הארכיטיפ הקבוצתי. במשך מאות שנים חקרנו את הידע, אך טרם החילונו להבין את החיים הפנימיים. יתרה מכך, המירוץ שלנו אל הידע לרוב הרחיק אותנו מהשורשים של ידיעה אמיתית, שכן ידיעה אמיתית מבוססת לא רק על ידע, אלא גם על חוכמה. חוכמה, שלא כמו ידע, איננה ניתנת לרכישה או לבליעה –  היא צומחת בפנים, היא נוצרת מהאלכימיה שבין הזמן לניסיון".
 

פעימות ירח

שני השיאים של המחזור הנשי – הביוץ והווסת - משקפים את השיאים של הירח המלא ושל הירח החדש. רצף המופעים של הירח משקף את שלבי המחזור הרחמי ואת המחזור של האנרגיה האנושית: התפתחות, פריחה, דעיכה והשלה. הירח – הגוף השמימי השולט באוקיינוסים הגדולים של הפלנטה שלנו - ביוצרו את המקצבים של גאות ושפל, משפיע גם על ה"אוקיינוס" האנושי בדקויות שאינן גלויות לעין. בשלב "הירח החדש" אתה עשוי למצוא את עצמך ואת הסובבים אותך נעים בהדרגה לקראת פעילות מתגברת. בשלב "הירח המלא" מתרחש שיא הפעילות - וכשהפעילות השכלית כאן מרקיעה שחקים, אנשים מגלים לא פעם שאינם יכולים להירדם בקלות. כשהירח מתחיל "להתמעט", אנו, בני האנוש, נהיים פעילים פחות ונוטים יותר להגות ולהסתגרות בתוך עצמנו. בזמן זה, שבין ה"אין ירח" ל"ירח החדש" – בין המוות ללידה מחדש – היו נשות השבט מדממות ונסוגות לאוהלי הווסת ולעולם הפנימי.
 
אין זה פלא שהיום איננו מודעים לשינויים מחזוריים כלשהם, שכן אבד לנו החיבור למקצבים טבעיים אלה, ובקושי אנו מבדילים בין הירח לאורות העיר. אורח החיים המהיר שאימצנו אינו מאפשר מנוחה או שינוי בקצב. מריאן ואן-אייק מקיין כותבת כך על האנרגיה האנושית, כפי שהיא משתקפת במופעי הירח: "אנו חיים את חיינו עם הפעימות הקצובות הללו – במחצית מהמחזור עולה האנרגיה שלנו מעלה והחוצה, ובמחצית השנייה היא יורדת מטה ופנימה. אולם החיים השגרתיים שלנו מאורגנים לפי קווים ישרים, לפי הקצב הזכרי, ואינם מתחשבים בפעימות הקצב הנקבי. אם כן, תפקידנו הוא להשיב לעצמנו את המחזוריות הטבעית, כדי שבסופו של דבר נוכל לעצב את העולם החיצוני כך שיתחשב גם בדרך החיים הנקבית וגם בזכרית. לדעתי, הצעד הראשון הוא להרשות לעצמנו לזרום עם המקצבים האישיים שלנו, לכבדם ולחגוג אותם במקום לנסות להחניקם".
 

התעוררות גסה

בעוד נראָה בתחילה כי ההמצאה הגאונית של הטמפונים שחררה את הנשים, הרי היא שמה את החותמת הסופית על הטאבו בעיוותו: אל תראי, אל תרגישי, אל תריחי, אל תדעי. ניצחון מבהיק על הקללה המגואלת. ניסיוני האישי עם טמפונים החל קרוב לקבלת הווסת. בגיל 13 הציגה בפניי חברתי הטובה את נס הטמפונים. "אל תהיי מיושנת!" היא האיצה בי, "הטמפונים הם הדרך! את פשוט מחדירה אחד ושוכחת שיש לך מחזור – את יכולה לעשות הכול!" אני זוכרת כיצד היא הדריכה אותי בטלפון כשצלצלתי אליה מייבבת מכאב לאחר כישלונותיי "להחדיר אחד ולשכוח…" היא הבטיחה לי: "את תתרגלי לזה. רק אל תוותרי!" אמי עמדה בקרבתי - מרחק דורות רבים - נבוכה וחסרת אונים. ניסיתי לא לבכות מכאב, אך לא האמנתי שזה יכאב כל-כך – עוד ארוכה הייתה הדרך לחוסר הרגישות הנכסף שיאפשר לי "לעשות הכול!"
 
בעקשנות אופיינית נלחמתי לא לוותר, ואכן, הגיע הזמן ובירכתי על נס הטמפונים. די לצמר גפן, לתחבושות המחליקות, לחגורות המשפילות של טרום התחבושת הנצמדת, די להליכה הלא-נוחה ולוויתורים על שיעורי התעמלות, שהסירו את חני מעיניו של המורה הנאה, שהיה גאה בהישגיי עד אז. חופשיות היינו לבלות בחוף הים כל הקיץ, לצאת לטיולים ארוכים ללא מגבלות, לבד מאותו זמן שהווסת הייתה מופיעה בלי הודעה מראש ומציפה בבושת, טרם הספקנו לפקוק אותה. לא סבלנו מכאבי מחזור באותם ימים, אך גם לא היינו מחוברות אל גופנו ולא ידענו לחוש מה מתרחש בו. עם חלוף השנים לא קישרתי בין התפקיד החוסם של הטמפונים ובין כאבי המחזור שגברו, הזרם שהתעצם או תסמונת המתח הקדם-וסתי שהטילה עננה על כל החודש ותבעה תשומת לב גוברת.
 
בשנות ה30- המוקדמות שלנו טלפנו חברתי ואני, כל אחת ביבשת אחרת, זו לזו כדי למצוא נחמה, כל אחת בשינויים הסרטניים בצוואר הרחם של חברתה. חברתי בחרה באפשרות הרפואית. היא אובחנה כ-CIN3  (carcinoma in situ) – גידול מקומי, ונתנה את עצמה בידי רופאיה. בהרדמה כללית נכרת חלק גדול מצוואר הרחם שלה. ילדים עוד לא היו לה, והרופאים אמרו: "אל תדאגי, יהיה לרחם שלך קל יותר להתעבר עכשיו, כשהפתח גדול הרבה יותר!" אחרי הכול, שיפורים מעשה ידי האדם החכם הם תמיד יתרון… עשר שנים אחר כך היא עדיין לא התעברה.
 
בקצהו האחר של העולם, ולמרות הפגיעוּת הגדולה בעת זו, עשיתי כל שביכולתי לעמוד על שלי בסביבה רפואית, שבה קל כל-כך לאבד מהעוצמה האישית בשעת חירום. שינויים טרום-סרטניים ברמה של CIN2 אובחנו אצלי, והמנתח שבדק אותי דחק בי לא לקחת סיכון, ולעבור את אותו הניתוח שחברתי עברה. עולמי חרב עליי בן-לילה. אורח החיים הבריא שחשבתי שניהלתי במשך שנים הפך את עורו ובגד בי ברגע. אבל לאחר הטראומה הראשונית ועם חלוף תחושת הקורבנוּת, החלטתי לפעול לפי תחושת הבטן שלי, ולא לפי עצותיהם של אחרים. ביטלתי את הניתוח שהושלך אל חיקי בבהלה הכללית. בחוש פנימי ידעתי שעליי להיפרד מהטמפונים, ולא הייתה בכך כל שמחה בשלב זה, רק תחושה כללית של כישלון. זה היה מוזר לראות לפתע את תהליך הווסת בגלוי בראשונה זה שנים, לנהל איתו פתאום מערכת יחסים שנכפתה עליי, לחוש את זרימת הדם בעת הליכה, עבודה, נהיגה. מציאות שנשכחה קיבלה כעת נוכחות זולגת…
 
בביקורי הבא אצל המנתח התברר שמצבי הורע. נאמר לי שהאזור הנגוע הוכפלוהתפתח לגידול סרטני מקומי (CIN3). מיד רשמו אותי לניתוח. אולם שוב, כשגל הבהלה שלי שכך משהו, ורגשי הקורבנות התאדו, פעלתי על-פי תחושת בטן חזקה ודחיתי את התאריך בחודש. בחודש זה המשכתי להימנע מטמפונים. בבדיקה הבאה אצל המנתח, שהתקיימה לבקשתי יומיים לפני מועד הניתוח, התרחש הלא צפוי. כשנשכבתי על המשטח הקר עם רצועות המתכת לקראת הליך קולפוסקופייה נוסף, ראיתי לפתע את הלבנה המלאה בכל הדרה מציצה אליי מבעד לחלון. זיו פניה קרן באור מיוחד בשמי הטורקיז של הערב הצעיר, והייתה לי תחושה מוזרה שהיא צוחקת אליי כמתגרה. באותו הזמן עדיין לא ידעתי על הקשר בין הלבנה לישות הנשית, אבל פתאום הייתי רגועה, בעודי מצפה לגזר הדין.
 
לאחר בדיקה ארוכה במיוחד וכמו בחוסר רצון, הודיע המנתח ביובש שהאזור הנגוע הצטמצם לחלוטין מאז הבדיקה הקודמת חודש לפני כן, ושבראשונה הוא יכול לראות את גבולותיו, ונראה כי לא נזדקק לניתוח המתוכנן למרות הכול.
 
צחוקה הזורח של הלבנה היה בתוכי עתה, חמים, מתוק, רך.
 

שינויים שקטים

אף שלא הייתי מודעת לכך באותו הזמן, חודשה מערכת היחסים שלי עם הישות הנשית והחלה נרפאת. עוד לפני הביקור האחרון אצל המנתח העביר אותי המפגש עם המוות למציאות אחרת, שבה הוטלה בספק כל גישתי לחיים. הקצב חסר הרחמים של חיי ומטרותיו החשובות התגמדו כעת לנוכח ההוד של החיים עצמם. אחרי שנים של פעילות ויעדים אינסופיים נעלמה לה היכולת פשוט להיות ולחוש את קסם החיים כפי שפעם ידעתי.  יכולתי לחוש כיצד השריון הנוקשה של הלוחם שבי מפשיר מעל שריריי בהדרגה. רכות צרופה החלה לפעפע בעדינות בעורקיי.
 
בכיתי רבות באותו הזמן, ולא במהרה ויתרתי על הכעס הקורבני: "למה אני? לא הוגן! לא רוצה ניתוחים, לא רוצה לחתוך חתיכות ממני!" אבל עם נשירת כל שכבה של כעס והתנגדות צפה ועלתה חוויה בלתי צפויה בעוצמתה – חוויה של היכנעות. הפן הזכרי הכוחני שבי המשיך לפנות את הדרך לישות הנשית, והיא ערטלה וחשפה בפניי את העמקים הנסתרים של ההיכנעות. נמסתי לתוך קבלה בלתי-מותנית של עצמי, של אחרים, של החיים - בלתי מושלמים כפי שהם. בריאות או מחלה, הרמוניה או אסון, נס או ניתוח – החיים עצמם היו נסים ונפלאות.
 
היה עליי להתעמת עם גישתי לחיים השופעת תנאים – תנאים לעצמי, לאחרים – ולהודות כי גישה זו לא הביאה לי אושר או תחושת עוצמה. מעולם לא ידעתי עד כמה עוצמתית היא ההיכנעות! בלב הפגיעות הגדולה שלי, כששחררתי שליטה ונכנעתי, חשתי עוצמתית מתמיד. השכל וההיגיון שבי נבוכו, ולא יכלו לתפוש את הסתירה. אבל רוחי וגופי החלו לנשום לרווחה והגיבו בתחושות מפתיעות בנעימותן, כאילו הביוכימיה שבתאיי הופעלה עתה באופן שונה.
 
תוצאות הבדיקות האחרונות אישרו כי מצבי הרפואי השתפר והצטמצם ל-CIN1. חודש אחר חודש הביאה עמה כל וסת גלויה ובלתי חסומה שינויים מפתיעים. ראשית הבחנתי כי משך הווסת הצטמצם, כאילו עתה, משהכרתי בה, לא הייתה לה סיבה להילחם על תשומת לבי. כמו כן נדהמתי להיווכח שצמיגות הדם השתנתה גם היא. בעבר, עם השימוש בטמפונים, היה הדם נוזלי ודליל, ומשום כך הייתה סכנת תקריות הצפה והכתמה. כעת הדם כמו הפך סמיך יותר והתנהג "למופת". לא עוד תקריות לא נעימות, דליפות ושיטפונות. אם הייתי עסוקה מכדי להחליף פד, סייעה הצמיגות החדשה לגופי לחכות בסבלנות עד שהתפניתי. צחקתי בפליאה. היה זה כאילו גופי אותת לי: "מעולם לא הייתי נגדך, אבל כשאת עובדת איתי, קל יותר לעבוד איתך!" הבנתי שזה הגיוני לחלוטין – כאשר היה גוף זר בלב הזרם, נקרא לפעולה מנגנון ההישרדות של הגוף. נדרשו זרמים נוזליים יותר למשך זמן ארוך יותר כדי לשטוף החוצה את המטרד שזוהה כגוף זר. לחשוב שאין תגובות פיצוי בגוף לפעולותינו, הוא להמעיט באינטליגנציה הטבעית שלו ולהפריז בשלנו.
 
גם רמת הכאב בשעת הווסת פחתה בהדרגה. התסמונת הקדם-וסתית החלה להראות שינויים אף היא, אולם היה עליי עוד להמשיך ולרפא את יחסיי הזנוחים עם הישות הנשית, וחלפו שנתיים טרם חלפה לה תסמונת זו. מאז הבחנתי במשך השנים כי המתח הקדם-וסתי שב בתקופות שבהן חיי עוטים טון זכרי-יתר, עם עומס עבודה וקצב מואץ – מצב הגורם להתמקדות יתר בעולם החיצוני ולזניחת הקשב לעולם הפנימי. בזמנים אלה הפן הנשי שבי זועק ומאותת בהשפעות נקביות-יתר, הקוראות לי לשוב ולהתאזן. בתדהמה נוכחתי בהסדרת המחזור ל28- ימים בדיוק – סדירות שמעולם לא חוויתי קודם לכן – מחזור ששיקף את מחזור הירח. שינוי בלתי-צפוי נוסף התגלה עם הזמן – רגישות מינית. הגוף הזר, שהוחדר לתוך איבר עדין מדי חודש במשך שנים, הפחית בהכרח את רגישות הרקמות. עתה, עם היפתח השער החסום בגשר לישות הנשית, צפו סודותיה הדקים, העמוקים, והביאו עמם התגלות אינסופית של המסתורין הגדול.
 

משחרור לחופש

בינתיים מתחת לכל השינויים הפיסיים התגבש לו תהליך עדין ועמוק. קרבה חדשה התפתחה ביני לגופי, כאילו השבנו לעצמנו עוצמה עתיקה ואסורה. התחלנו לבטוח זה בזה, לעבוד יחד. זה מפליא לבחון כיצד תחושות הבטן שלי והאינטואיציה התבהרו והתחזקו בקביעות. תחושת הביטחון התגברה בי עתה, מששבו אליי איתותים פנימיים אלה, שהוכיחו את אמינותם שוב ושוב בבחירות שעשיתי בעזרתם. הבנתי שהם תמיד היו שם, רק הקשר שלי איתם אבד, ואובדן זהגבה מחירים כבדים. עם צמיחת הקבלה שבי ידעתי, שכל אשר קרה היה לטובה וכי היה עליי לעבור את כל השלבים והתחנות בדרך לשלמות אמת.
 
עם נטישת הטמפונים חשתי כי אני יוצאת מהתקיעות של אישה "משוחררת" לזרימה של חופש בר-קיימא. זכורות לי התחושות החדשות של הווסת ללא פקקים, המציאות הזורמת עמוק בפנים, בעודי עובדת, מתַקשרת עם אחרים, חיה. בתחילה הייתה הבהלה משתלטת עם קילוח הזרמים החמים היוצאים מגופי כמו זיכרון ישן: "אוי לא! אסור שיתגלה, אסור שיזרום!" הבנתי שזו הייתה חרדה מפני איבוד שליטה. בעבר, כשהכול היה "נקי" וחבוי, הייתה האשליה של שליטה, כשבמציאות דווקא איבדתי שליטה בגופי, בבריאותו, במחזור, באינטואיציה. אבל האשליה הרי מפתה כל-כך.
 
בשיחה עם נשים אחרות, שהצטרפו למסע לפדיית הזרימה הנשית, דיווחו כולן על ממד נוסף שקשה לתארו, ושמתלווה לתחושת הזרימה החמה. זרימה זו, המתרחשת בכל זמן, בכל מקום, באמצע המרכול או בשיחה עם לקוחות, לרוב מדוּוחת במעין שעשוע וצחוק, כאילו צחקה הישות הנשית עצמה לנוכח עולם עצבני, חפוז, אחוז שליטה ולכן חסר עוצמה, בעודה חווה עולם אחר, שקט, זורם, חסר שליטה אך שופע עוצמה.
 
כיצד יכלו השינויים שביצעתי בבסיס שלא להאציל על חיי בשלמותם? ככל שהרשיתי לעצמי לשחרר שליטה ופשוט להרגיש את הפחד בכל עת שצף - במקום להילחם בו - נוכחתי שהוא הולך ונעלם, ובמקומו באו רגיעה, הנאה, היכנעות. כל האיכויות הללו היו שליחים ישירים מעולמה של הישות הנשית. בהדרגה הבנתי את ההבדל בין הקורבן חסר העוצמה – כלומר, איבוד שליטה שלא בבחירה - ובין העוצמה האדירה הגלומה בבחירה להיכנע ולבטוח.
 
בכל מחזור חדש הגיעו תובנות וחוויות חדשות. עד מהרה הפכתי מקורבן חסר רצון, שנאלצה בלית הברֵרה הרפואית להשתמש במטרד של הפדים – בת לדורות "הקללה הנשית" – לאישה המצפה בכיליון עיניים לגילויי הווסת הבאה. גם עתה היה מטרד, אולם גם הוא השתנה – עתה הוא נקרא עבודה. כעת הבחנתי שביום או ביומיים של זרימת הווסת החזקה ביותר כמהתי לקחת פסק זמן מהעבודה הבלתי-פוסקת. הווסת והעבודה לא התחברו היטב. האם אין זאת מחשבה, שהתנועה לשחרור האישה עמלה קשות להשריש? האם לא היו הנשים אמורות להוכיח שהן יכולות לעשות הכול, בכל מקום, בכל זמן, כדי להוכיח שוויון? אכן, הן יכולות. אבל האם הן מוכרחות? האם זו הנקודה שעשתה אותן שוות? ואיזה מחיר גבתה שאיפה זו מכולם? מכל מקום, ימי הווסת היוו מעין ימים גשומים, המעוררים כמיהה להתכרבל, ליהנות – להיות במקום לעשות. השתוקקתי לקחת פסק זמן כדי להיטען מחדש ולהתפנק בידיה של אמא טבע. לא היה זה רעיון שכלי, הייתה זו ערגה בלתי-צפויה, שבאה כאיתות ממעמקי הגוף עצמו. עדיין לא שמעתי על אכסניות ירח באותה העת, ועוד יעבור זמן טרם אגלה את הקדושה העתיקה של הווסת. ואולם הייתה זו בורותי שהדגישה את הידע והזיכרון השמורים בגוף.
 
היה זה כאילו תאי גופי עצמם קראו לאתנחתא, לזמן ולמרחב לשחרר את הישן ולהכין מקום לחדש. הרי זו הייתה מהות המחזוריות של הישות הנשית – לידה, מוות, לידה מחדש. היה קל להבין כיצד נתפשה הווסת כקללה מרגע שהחיבור השלם של האישה עם עצמה ועם טבעה נותק. היה קל להבין כיצד הגענו לקנא בגברים על כי לא סבלו "מגבלות" שכאלה, וכיצד למדנו להשתוקק ל"חופש" שהם זכו לו, מרגע שנפרדנו ממהותנו. לא פעם שמעתי גברים מרחמים על נשים בשל גורלן החודשי המר. אבל אחרי שנה של גמילה מטמפונים נכמרו רחמיי על בן זוגי שלא ידע מחזור! מגוחך אולי, אך היה זה סימן חשוב לשינוי מהותי בגישתי. התחלתי להבין שכאישה, זכיתי בהזדמנות לחיות מחזור חיים מלא בכל חודש – מעגל של לידה, צמיחה ומוות, תריסר פעמים בשנה, כהד הלבנה. מעגל זה לא התבטא רק גופנית. בעת שקרום חיים חדש נוצר לו בגוף, הבשיל בביוץ והשיל את עצמו בווסת, התרחש לו מחזור מקביל רגשית, שכלית ורוחנית.
 
התחלתי לחוות כל חודש כישות בפני עצמה – מעין גלגול חיים מזערי. אם הייתי מוכנה להקשיב היטב, יכולתי לחוש שכל מחזור של גופי ושל הירח הביא עמו שיעור ותובנות עם מוטיב מרכזי מודגש (לא ידעתי אז כי הירח אמור לנוע כל שנה בין תריסר המערכים הכוכביים, כל אחד וההיבט האופייני לו). האירועים הללו נראו לי, או לשכלי, משונים, אולם כך חוויתי אותם. מעגל אינסופי של לידה ומוות. חשתי בת-מזל ונשכרת בגלגולי חיים בתוך חיים, והאזנתי בקשב רב לפעימות לבה של אמא טבע ולשיעורים שהיא נשאה בחובה בשבילי.
 
אם זה אובדן החופש, אני אסירה מרצון. אם ההפסדים שידעתי קודם היו אמנציפציה, אני מוותרת בשמחה. איזו היא האשליה ואיזו האמת? עתה, עם מודעות, יכולתי לבחור. כן, יש ימי קיץ זוהרים כשהים מפתה, ומצבים אחרים שלכאורה דורשים פקקים - אני יכולה לבחור בהם, אך אני בוחרת זרימה. למדתי לכבד ולבטוח בעיתוי המושלם של כל דבר, בקדושת הגוף ובחוכמתו, המביאה עמה אוצרות אינסוף, אוצרות שהפכתי צמאה להם. בעת כתיבת פרק זה גיליתי את הגדול באוצרות – אני עומדת ללדת ילד.
 

סיפורן של נשים אחרות

מסוכנות לנשים אף יותר מההרכב הכימי של הטמפון ומהחיכוך הפיסי שלו ברקמות, הן ההשלכות הנפשיות והרוחניות של הנתק מהישות הנשית. בכוחו של נתק זה להרוס את הבריאות ברובד הגופני וברבדים העמוקים יותר של ההוויה. בניכור שלנו מהמחזור מנענו מעצמנו מתנות, שהיו מעשירות את העולם כולו.
 
עם הבחירה המודעות להוציא בורג אחד קטן – כל המערכת מתעוררת ומשתנה, כפי שמגלים סיפוריהן הבאים של נשים. כששאלתי אישה בת 29, אחת מהנשים שבחרו לקחת חלק במסע פדיית הזרימה, על חוויותיה בגמילה מטמפונים, היא התיישרה בכיסאה בספונטניות, פרשה את ידיה באוויר והכריזה: "פתאום אני אישה!" ברור שידעה זאת גם קודם, אך תובנה זו עלתה מתאי גופה. היא סיפרה בהתלהבות כיצד נהייתה מודעת למופעי הירח וכיצד חשה מחוברת לגופה יותר מאי-פעם. היא צחקה כשתיארה את התחושה של קילוח הזרמים בעודה בציבור: "זה כמו סוד מתוק שאף אחד לא יודע מלבדי, מעין אינטימיות מיוחדת".
 
אישה אחרת בת 37, שעברה חיתוך בצוואר הרחם בשנות ה20- המאוחרות שלה עקב שינויים סרטניים, סבלה מבעיות מחזור כל חייה והחליטה כעת להימנע מטמפונים. עד עתה הייתי עדה חודש אחר חודש למצוקתה בימי הווסת, שלעתים כבשו להם את מרב החודש. הדימום תמיד היה כבד והצריך לעתים שני טמפונים בו-זמנית וכן פד, ועדיין היא סבלה "דליפות" לא צפויות. היא הייתה מדוכדכת לא פעם בגין בעיות אלה, ומאחר שכבר עברה כמה הליכים רפואיים ברחמה, היא שקלה כריתת רחם שתגאל אותה מחלק נשי טורדני זה אחת ולתמיד. בתחילה היא התקשתה לוותר על טמפונים, נפשית ופיסית, בעיקר בגין פעילותה הנרחבת בספורט ובהתחשב באריכות הווסת שלה. למרות זאת היא התמידה בנחישות, ועד מהרה נדהמתי אני מהשינויים שחלו בה.
 
השינוי הברור הראשון היה התקצרות משך הווסת – חגיגה בפני עצמה בשבילה. עתה, כשהמחסום הוסר מערוץ הזרימה, פחתה גם כמות הדם, והדליפות שחששה מהן הפכו לאירועים נדירים. אבל השינוי המרגש ביותר היה תחושת הנשיות החדשה שחוותה וריפוי מערכת היחסים הפצועה שלה עם נשיות זו. היא מעולם לא חשה בנוח בגופה כאישה, והתחרותיות המודגשת שלה עם גברים הייתה מהולה ברגשות הערצה אליהם מחד גיסא ובכעס ובכאב מאידך גיסא. עתה היא החלה לחוות את מיניותה ממקום חדש, בפליאה גוברת. בעבר מנע ממנה מצבה הגופני לחוות הנאה, והדימום הכבד ביטא פיסית את הדימום הנפשי שחשה. עם לקיחת הצעד ברובד הפיסי, נוצרו "אדוות" ברבדים האחרים בחייה.
 
מוטיב זה חזר על עצמו אצל כל אישה שנקטה צעד זה. בשלב מסוים החלו להירפא יחסיה עם הישות הנשית. איך יכול מרכיב אחד של הווייתנו שלא להשפיע על המרכיבים האחרים במערכת האקולוגית שלנו? שַנֵה חלקיק אחד, ובתגובה ישנו הגלים את המערכת כולה. הסר – או הוסף – מחסום, וכל השלם חייב להגיב. כך קרה איתה. עם הסרת השסתום מדרכו של הזרם התרחשה שרשרת שלמה של תגובות. "זה מצחיק", היא אמרה, "איך פרסומות למוצרים נשיים תמיד מגדירים אותם כ'הגנה נשית'. אני כבר לא מרגישה שאני זקוקה להגנה מפני הנשיות שלי!"
 
בביקור בחו"ל התיידדתי עם אישה שזה עתה חגגה את יום הולדתה ה40-. בשומעה אותי מגוללת את חוויותיי, החליטה להיגמל מטמפונים לאחר שנים של שימוש בהם. תשעה חודשים לאחר מכן היא כתבה לי בהתלהבות על הנס שפקד אותה – היא נכנסה להיריון לאחר עשר שנים של ניסיונות. הייתכן קשר בין חסימת הזרימה לעקרות?
 

לילי

"אני בת 24. באוגוסט 1993, בערב ירח מלא, החלטתי להפסיק להשתמש בטמפונים, להפסיק לשים פקקים שיעזרו לי להעמיד פנים שאין לי וסת (בבית הספר קראנו לטמפונים פקקים). הייתה בי התנגדות רבה להיגמל. השתמשתי בכמה טמפונים לפני שהיה לי האומץ להשתמש בפד. בימים הראשונים עם הפדים הלכתי לשירותים כל שעה לבדוק מה קורה. לא היה לי מושג כמה דם יהיה – הייתי מנותקת כל-כך מגופי. בימים הראשונים חששתי לשחרר את שרירי הנרתיק מפחד שהדם יֵצֵא משליטה. אבל בעצם היה מעט מאוד דם בגלל הגלולות נגד היריון, שגרמו למחזור מזויף בגופי. עכשיו זה נראה לי לא עקבי לכבד את הזרימה הטבעית של גופי בלי אטמים, ובאותה העת להקהות אותו עם הגלולה. החלטתי להפסיק לקחת גלולות.
 
"כשקיבלתי את הווסת בגיל 13 השתמשתי בפדים, אף שחברותיי ואחיותיי הגדולות השתמשו בטמפונים. פחדתי מהטמפונים אחרי הניסיון הטראומתי של אחותי, שנעזרה באמי ובאחותי הגדולה כדי להכניס את הטמפון הראשון שלה. משפחתי נפשה אז בקרוואן. שכבתי במיטה העליונה מעל אחותי, כך שיכולתי לשמוע הכול, אבל לא לראות, כי ביקשו ממני להסתובב. הדמיון שלי השלים את החסר, ולכן היה לי ברור שאני לא מתכוונת להשתמש בטמפונים כשקיבלתי את הווסת. אני זוכרת שחברותיי ואחותי לעגו לי על כך שאני משתמשת ב'גלשנים', ואכן, התביישתי להיות מיושנת כל-כך. בסופו של דבר נעלתי את עצמי באמבטיה עם הטמפונים של אחותי וניסיתי לפחות ארבעה, לפני שהצלחתי להחדיר אחד. הרגשתי כמו אישה אמיתית באותו היום.
 
"עשר שנים לאחר מכן היה זה מרתיע לבחור שוב בפדים. תהיתי אם אוכל באמת לעמוד בכך, ואם אהיה מוגבלת בבגדיי. קיבלתי השראה בקריאת חוויותיהן של נשים אחרות שבחרו בדרך זו, וכל ספקותיי התאדו עם התזכורת שבחרתי בכך כדי לחוות מחדש את גופי ואת המסתורין העתיק של הנשיות. בחרתי במודע להפסיק לחסום את זרימת הרגשות הטבעית, ולכן היה עליי לקבל את החלטתי בשמחה. שינויים מפתיעים קרו בעקבות החלטה זו. באוקטובר 1993 קיבלתי את המחזור הטבעי הראשון מאז הפסקת הגלולה והטמפונים. בתחילה היו לי כאבים כמו שחוויתי לפני שהתחלתי עם הגלולות. במקרה או שלא במקרה נתקלתי בספר 'פוריות טבעית' של פרנצ'סקה נייש, שתיאר וסת ללא כאבים. זו הייתה הפתעה בשבילי. למדתי להאמין שהווסת תמיד מלווה באי-נוחות, חשבתי שזה טבעי.
 
"הספר עזר לי להבין גם את המחזוריות מנקודת מבט של מניעת היריון באופן טבעי, עם רישום טבלאות יומיות של חום הגוף ושינוי ההפרשות. כמו כן הוא דן בתפקוד הורמונלי בריא באמצעות תזונה בריאה, וקיבלתי תמריץ לשנות את הרגלי האכילה ולעבור לצמחונות. הבנתי שהרמות הגבוהות של שומן רווי בבשר, חומצת השתן, הורמונים והרעלים האחרים שהוא מכיל, גורמים חוסר איזון הורמונלי בפרוסטגלנדינים, מה שמביא, בין השאר, להתכווצויות בשעת מחזור. למדתי אילו מזונות עוזרים למחזור קל ובריא. כל-כך התלהבתי ללמוד דרכים בריאות וחדשות לחיים, והרגשתי אדם שלם. עקב בחירותיי מצאתי איזון חדש בחיי. הייתה זו הקלה לראות את הווסת חוזרת להיות אדומה ושופעת לעומת הווסת הדלה והחומה שהייתה לי עם הגלולות. מעניין גם לציין, שכל עוד לקחתי גלולות לא עניין אותי הדם שלי, עד שבחרתי להתחבר מחדש לגוף.
 
"אני זוכרת את היומיים הראשונים של המחזור הראשון בלי טמפונים וגלולות. התכרבלתי במיטתי עם בקבוק מים חמים וקראתי את ספריי המיוחדים ביותר. הכנתי לי אמבט חם עם שמנים ארומטיים ונרות וחשתי מוזנת כל-כך. הייתה לי גם תחושה שקשה לתאר, תחושה של חיבור לכל בנות האדם, וידעתי שהיא תצמח בכל מחזור עכשיו, משאפשרתי לעצמי לחוות אותו בלי להקהות עוד את הרגשות שלי".
 

המיילדת שרי

"אני זוכרת את היום שבו סיפרה לי אמי שנשים מדממות כל חודש. חשבתי לעצמי שזה הדבר הגאוני ביותר ששמעתי. זה היה בקיץ של שנתי ה11-. מאז בדקתי את תחתוניי בתקווה במשך שלוש שנים בכל פעם שהלכתי לשירותים. לא קיבלתי את הווסת עד גיל 14. הטמפונים היו אופנתיים אז, רק מפסידניות השתמשו בפדים. אני זוכרת כיצד עזרה לי אמי עם פנס וקופסת וזלין להחדיר טמפון, כשהיא צועקת עליי להירגע, ואני גונחת מכאב אבל מבקשת שתמשיך.
 
"20 שנה לאחר מכן עדיין השתמשתי בטמפונים מתוך נוחיות. אבל לפני כמה שנים השתתפתי בקבוצת נשים, ובה עלה הנושא של כיבוד המחזור. כך הוצת בי מעין זיכרון עתיק, וגיליתי מחדש את עוצמת הדם. באותה תקופה גם העברתי שיעורים לבנות 12-11  על גיל ההתבגרות, הווסת, היריון ולידת ילדים – נס החיים. קראנו לדם שלנו 'דם החיים'. הדימום שלי היה כבד מאוד, והיה עליי להשתמש גם בטמפון וגם בפד. מאז שיניתי את גישתי למשמעות הדם והפסקתי עם הטמפונים, נהיה השטף קל יותר. היום אני משתמשת רק במפיות מגבת. אני אוהבת לראות את הדם ואת עושרו. בזמן הווסת אני שמה מקל עטוף בבד אדום בגינתי כדי לסמל ולכבד את זמן הדם – זמן החשכה – הנשיות. עודדתי את בנותיי לראות את העוצמה והמסתורין בדימומן של הנשים. זהו באמת דם החיים, ורק נשים מדממות".
 

לורה

"אני בת 30. קיבלתי וסת בגיל 14. דודתי הראתה לי את הטמפונים בעת חופשה, כשלא יכולתי ללכת לברֵכה. ברגע שגיליתי את הטמפונים, עברו חיי מהפך, כי הייתי טיפוס של ספורט, תמיד במגרשים ובמכוני כושר. בשנים האחרונות נהייתי מודעת יותר ליחסי לגוף, מה אני אוכלת וכדומה. לפני שבעה חודשים החלטתי לחזור ולהשתמש במגבונים, אחרי הכול עברו הימים של הפדים העבים והחגורות. השינוי היה מעניין, כי פתאום גיליתי את הירח, את הפאזות השונות שלו, ומה זה להיות אישה! מאז שאפשרתי לווסת לזרום, קיבלתי הזדמנות להתחבר לנשיות ולהכיר בה, כפי שלא עשיתי מעולם.
 
"עד כה שמתי לב שהמחזור שלי נהיה סדיר יותר ואורך פחות זמן, כשהיום השני או השלישי הם הימים ה'כבדים', שדורשים שאקח דברים יותר בקלות. עדינות ורכות נכנסו לחיי, וכל זה מזכיר לי שיש עוצמה וקדושה במחזור הנשי, שבעבר התעלמתי ממנו לחלוטין. הייתי צריכה לחוות כל רגע של הווסת כדי לתפוש עוצמה זאת. בהתחלה עלתה בהלה עם תחושת הזרימה, אבל מתחתיה רחשו תחושות חוצפניות של רטיבות, חושניות, חמימות, קבלה ואהבה עצמית – בקיצור, כל סל הטאבו של תרבותנו. יכולתי להילחם לשלוט בהן, או להיכנע. בחרתי להיכנע.
 
"מודעות חדשה זו מעשירה את חיי ביותר דרכים משאוכל לתאר. בדרך כלל אני אדם פעיל מאוד, אבל ביום הכבד של המחזור אני רוצה פשוט לשכב ולקרוא, בעיקר מיתולוגיה נשית. זה נותן לי זמן להקשיב לגופי ולחגוג את המתרחש במקום להתעלם ממנו. ברמה המעשית זה לא תמיד אפשרי בחיים המודרניים האלה – על אחת כמה וכמה זו סיבה ליהנות מההזדמנות שגופי מאפשר לי.
 
"אז התחלתי להיכנע! ועכשיו אני חשה לא פעם שיש לי כוחות מחודשים. בחודשים ראשונים אלה אני מחכה בציפייה למחזור הבא ותוהה מה הוא יתרום לי! גיליתי מגוון של מגבוני נייר דביקים. התחלתי עם העבים יותר, ודווקא נהניתי מתחושת הביטחון שלהם – זה כמו להיות שוב תינוק עם חיתול! אני לא אוהבת את המגבונים, שמעלימים את מראה הדם מתחת לצעיף גזה. עכשיו אני חוקרת את מגבות הבד האקולוגיות יותר! מה שמדהים אותי הוא שבשבעת החודשים האחרונים נהייתי יצירתית מתמיד. אני לא טיפוס יצירתי, אבל פתאום אני כותבת, מציירת, חוקרת את היצירתיות. מעולם לא יכולתי לצייר או לשיר, אבל מה שמפליא אותי הוא הרצון החדש לעשות זאת. האם ייתכן שהיצירתיות קשורה לכך שאפשרתי את זרימת המחזור? בשלב זה אין לי כל רצון לחזור לטמפונים. כן, אני אישה. כן, אני מדממת, ואני מכירה בכך בכל המשמעות של הדבר - עמוקה ככל שתהיה".
 
 
בתהליך של נשים שבחרו במודע לפדות את הזרימה, ניכרת הקְבלה ברורה בין הזרימה הפיסית המחודשת ובין זרימה יצירתית חדשה. בכמה מן הנשים מתבטאת יצירתיות זו בלידת ילדים, לעתים בראשונה אחרי ניסיונות כושלים, ואילו אחרות חוות יצירתיות זו באופן אומנותי או כשפע רעיונות וחזונות חדשים. אבל תמיד, ללא יוצא מן הכלל, חייהן עצמם נהיים יצירתיים יותר, חיוניים יותר, מודעים יותר. שחרור הזרימה מעודד צמיחה עשירה ברבדים השונים. זוהי מהות הדם, המדשנת ומזינה חיים. כאשר הוא נלכד בתוך הגוף, הרחק מן המודעות, התקיעות הפיסית אינה יכולה שלא להשתקף בתקיעות נפשית ורוחנית. באותה מידה. פתיחת המכסה, סילוק הסכר מדרכו של הזרם המדשן, מניבים חיים חדשים המתחילים לנבוט בשלל צורות.
 

מוּכָּה או תכליתית

סופרות פמיניסטיות אחדות טוענות, כי הטאבו נגד הווסת, "טומאתה", ודיכוי הנשים בכללותו, הם צעד פוליטי מחוכם שגברים תכננו כדי לחתור תחת הנשים. בכל פעם שהישות הנשית מתוארת כקורבן, היא מצטחקת. אין היא קורבן של איש. עמוק בתוכה היא בחרה לעצמה ולבנותיה את המסלול הישיר ביותר לעוצמה מודעת ולשלמות – מסלול צלילה לכל פינות החושך, הדיכוי, הסבל, השכחה, ההתכחשות והאובדן העצמי. לא היה זה גבר שגרם לה לצלול, אם כי היא נעזרה בגברים בדרכה למצולות, כשהדבר שירת את תכליתה. לא הייתה זו הכוחנות של אחרים שגרמה לה לאבד את עצמה, אלא האומץ שלה לעשות כן – האומץ לאבד כדי למצוא – במודע; האומץ לשכוח כדי להתעורר, ומתוך כך להתעצם מתמיד. אה, טבע הסתירות, הזר לשכל האנושי, הוא ההיגיון הצרוף בשבילה. 
 
בניגוד לספרות המורה קורבנוּת, קיימות יצירות שקטות ומלאות השראה. יצירות כאלה מסוגלות להפוך את תהום הקורבן האפלה ביותר, כגון זו של התעללות מינית, להזדמנויות לריפוי ולהעֲצָמה אדירה. אין זה אתגר קל כל עיקר. בספרה "ירידה אל האלָה: חניכה לנשים" נעזרת הסופרת, סילביה ברינטון פררה, במיתולוגיה השומרית, המספרת על קורות האלה אִינָנָה כמפה ארכיטיפית להתפתחותה של אישה. איננה נענית לקריאתה של האלה האפלה, ארשקיגל, וצוללת מרצונה אל העולם התחתון – הלא-מודע – להתעמת עמה, למות ולהירקב, טרם תוכל להעפיל שוב ולעלות אל העולם, מאירה מתמיד. בירידה מטה עליה לוותר על כל שמץ של זהות עצמית ולעמוד פנים אל פנים מול האימה, שאותה היא חווה כמוות, כדי שתוכל לעבור טרנספורמציה ולחזור לעולם עם כוחות ריפוי חדשים. תבנית זו מכילה את מסען של הנשים ככלל – את השכחה הכואבת של עצמיותן, את אובדן (מות) הזהות ואת ההתעוררות-מחדש העוצמתית, המרפאה.
 
בעוד הישות הנשית יכולה להציע ערוצים לעוצמת אמת ולשלמות, על הנשים עצמן לבחור אם לצעוד לאורכם של הערוצים, על חוריהם ורכסיהם, או להיצמד לתהומות החשוכות של פחדיהן הלא-מודעים ולהיבלע בהן. ירידה מודעת, שמטרתה להתעמת עם אפלת הלא-מודע, ובכך לגלות את עוצמותינו, מפחידה ומאתגרת עוד יותר מ"הנפילות האקראיות" שלנו – כלומר, מהמצבים שבהם אנו חשים קורבנות של אחרים או של נסיבות.
 
הבחירה בידינו - להיות נפגעות או ישויות עוצמתיות. אם הבחירה היא העוצמה, על האישה לסלק את המכסים, הפקקים והמעצורים של מהותה ועוצמותיה. עליה להתעורר מ"הירידה בתרדמה" - מאיבוד עצמה - כדי שתוכל לשוב ולמצוא. אם ביכולתה להחליק מטה במורד, שאליו הגענו במסע האנושי בזמנים אלה – עם מודעות - היא תחזור ותעלה ממנו מאירה מתמיד. המחזור הנשי מציע גשר אחד ישיר ליחסיה עם הישות הנשית, דרך אחת לעוצמתה, לגלי ימה. היא יכולה לחסום את הגשר באמונותיה או באטמים ממשיים, והיא יכולה  לעבור בו. אחד השיעורים החשובים הנגלים לנו בעזרת הווסת הוא שאם אנו מחפשים את עוצמתנו דרך השליטה, הרי כבר נחלשנו. לעומת זאת, אם נעז להיכנע, נגלה עוצמות מפתיעות. זהו טבעה החידתי, רב-הסתירות, של הישות הנשית, שהתפישה הזכרית הקווית איננה יכולה להבינה, ולכן היא יראה מפניה.
 
אחרי דורות של מלחמות ומאבקים איננו יכולים להבין מהי "היכנעות". אנו רואים בה תבוסה, ויתור, מוות. היכנעות איננה תבוסה או ויתור - אך היא אכן מוות. בכל פעם שאנו נכנעים מבחירה, אנו יורדים "מטה" להתעמת עם פחדינו במקום להכחישם בכל מחיר. כך אנו "מתים" לדפוסינו הישנים - לסבל השגרתי, למאמץ, לשליטה ולאכזבה – ומאפשרים לחדש, ללא-נודע, להיכנס ולהיוולד. שיעור חשוב זה של הישות הנשית מגולם בחוויית הלידה הייחודית לנשי. בתהליך הלידה החיים והמוות מתנדנדים בריקוד משותף. המוות של דפוס האיחוד המוחלט עם האם הופך ללידה של ישות עצמאית חדשה. כולנו נאלצנו "למות קצת" כדי להיוולד, כפי שאמותינו נאלצו גם הן למות מעט כדי ללדת. המיילדת אליזבת דיוויס רואה בלידה תהליך של התפתחות אישית. היא אומרת כי תשע מתוך עשר נשים היו רוצות לחזור לרגע הלידה שוב, כי לא ידעו שהן יכולות לבטא את עוצמותיהן בזמן פגיע שכזה, במיוחד בנוכחות הטכנולוגיה המשתלטת.
 
"את מגיעה לנקודה במהלך הצירים", היא אומרת, "שאת פתאום מגלה שהלידה גדולה ממך, ושהדרך היחידה לצאת היא לעבור דרכה - והמפתח לכך הוא ההיכנעות. היכנעות זו יכולה להיות התעלות טרנספומטיבית". אם נחליף בדבריה את המילה לידה בחיים, הם עדיין יהיו אמינים: "אנו מגיעים לנקודה מסוימת במהלך החיים, שאנו מגלים פתאום שהחיים גדולים מאיתנו, ושהדרך היחידה לצאת היא לעבור דרכם – והמפתח לכך הוא ההיכנעות".
 
היכנעות - והעוצמה שהיא מביאה - אפשרית לנשים ולגברים רק באמצעות המרכיב הנשי שבהם. כדי להגיע למרכיב זה, כל שנדרש מאיתנו הוא פשוט לקרוא לחוכמת הישות הנשית הפנימית להאיר את דרכנו. כל אחד מאיתנו יצטרך לגלות מהי היכנעות אמיתית בשבילו/בשבילה כדי לגעת בעוצמה. עבור הנשים הווסת היא דלת לכך. כאשר עייפנו דיינו מהניסיונות לשלוט בזרימה ובחיוּת שלנו ולחסום אותן בדרכים שונות, נשחרר את המכסה מעל אוצרותינו הסמויים, שחיכו לנו בסבלנות אין קץ במשך עידנים, ונעשיר את עולמנו כולו.
 
תרגיל 11: פודים את הזרימה (לנשים)
(הערה: גם נשים שאין להן וסת יכולות להיתרם מתרגיל זה)
קראי פרק זה או חלקים ממנו בכל מחזור. שימי לב לחוויות ולרגשות הצפים בך ולכי עמם בכל דרך שמתאימה לך ומרפאה אותך. פנקי והזיני את עצמך. אולי תרצי לקרוא ספרות הקשורה לישות הנשית.
התחברי לישות הנשית הטבועה בך, לזרמיה החמים, ללחישותיה, לחלומותיה, לדמעותיה, לצחוקה.
אם מתאים לך, ציירי או כתבי את רשמייך – יש לה רבות לספר לך…
 
תרגיל 12: על סף דלתה של הישות הנשית (לנשים ולגברים)
ניתן לתרגל תרגיל יוצא דופן זה על בסיס יומי כדי לטפח את מערכת היחסים עם הנשי הפנימי. כמו כן אפשר לתרגל אותו כדי לרכוש תובנות לבעיה מסוימת. במקרה זה יש לבצעו במשך כמה ימים, לאחר שהגדרת היטב את הבעיה שלה נדרשים הפתרונות או התשובות.
 
עצום את עיניך (שקט ואור עמום יסייעו בתחילה, ואפילו אטמי אוזניים וכיסוי עיניים). אתה עומד לעזוב את החלק הקטן והמוכר של שכלך, שמתוכו אתה מתפקד כדרך כלל. תן לנשימתך להעמיק, בעודך שואף ונושף באטיות.
החל לרדת בדמיונך אל הבטן ואל האגן. בכל שנייה אתה מתרחק מכל המוכר לך – מהדעות הרגילות, מהמחשבות, מהמושגים, מהאמונות, מהשיפוטים, מהערכים, מהאשליות (הנח לעצמך לראות כמה מאלה ממרחק). אתה מתקרב אל ה"אין". אתה נכנס אל המתחם של הישות הנשית – אל חלקי המוח העצום שאינך מכיר, אל הלא-נודע.
המשך לנשום עמוק ולאט. הנח לעצמך לא לדעת דבר, לשחרר, לקבל כל מתנה שצפה ועולה בזמנה, בדרכה. אין זה קל לא לדעת! אך בהדרגה אתה מתעשר ומתרחב מאי-פעם. הוקֵר ומצה את הזמן הקצר שלך במחוז האין העצום הזה, כי מיד עליך לשוב ממנו אל הדעת - אל כל המחשבות הרגילות, השיפוטים, האמונות – המגבלות הרגילות שלך.
בכל פעם שתרד לעולם הזה, גם אם לא תמיד תדע זאת מיד - תחזור עם שי חדש, עם מפתח, עם זרע עוצמתי לשתול, להשקות ולהצמיח.
בזמנך  חזור לעצמך, בעודך נושם ברוגע וחש שלווה. צייר, כתוב או שתף בחוויותיך.
 
 
הפרק מפורסם באישור טובי בראונינג N.D D.O, מפתחת גישת "עוצמת הרכות" - holistic-pulsing ומחברת הספרים, "עוצמת הרכות" (מודן) ו"איך הפכה האישה לגבר" על:הפחד מהשומן הפחד מהנשי והתמוטטות החברה" (שרף).
 
מרכז "עוצמת הרכות"
מושב קדרון 70795
טלפון: 8690932-08, פקס: 8693054-08
אתר אינטרנט: www.holistic-pulsing.com
אי מייל: rakut@holistic-pulsing.com